יום הזיכרון ואנחנו.

לאורך השנים מצאתי את עצמי מתלבטת הרבה מאוד בכל יום זיכרון,
איך לדעתכן ראוי וצריך לזכור?
האם להאדיר את המוות, או את הגבורה שמאחורי כל סיפור וסיפור? האם יש לזכור את אלו שמתו בשמם בלבד, או שיש לזכור אותם גם בתור כאלו שנלחמו ועשו ומתו מניסיון? ועוד יותר- האם יש לציין כאן גם את אלו שעודם בחיים?



אני מקווה שהשרשור לא יפגע באף אחת, לאור האירועים של השבוע האחרון, זה משהו שתמיד עניין אותי ולצערי, זה הזמן הרלוונטי ביותר לדון בו.
באם הוא פוגע, אערוך הודעה זו ואמחק אותה לאלתר.

שאלת את זה כי קראת את המאמר של יורם קניוק?

just me כתב:

שאלת את זה כי קראת את המאמר של יורם קניוק?

האמת שלא,
אבל אשמח לקישור.
שאלתי בתור אחת שבאה מרקע של תנועת נוער, של לזכור דרך "לוחמי" ולא דרך "יד ושם".

המאמר אומנם עוסק ביום השואה, אבל זה לא רחוק משם.

אני לא חושבת שצריך לחגוג את החיים ואת עצם קיומה של המדינה.
אני חושבת שצריך לתת כבוד לכל אחד ואחת מהנופלים והנופלות, לזכור כל אחת ואחד מהם אבל יחד עם זאת להרשות לעצמנו לשמוח שאנחנו עוד כאן.. בכל זאת, לא יכולנו לעשות את זה בלעדיהם.

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1688165

ציטוט :

אני לא חושבת שצריך לחגוג את החיים ואת עצם קיומה של המדינה.

כמובן שצריך לחגוג את החיים ואת עצם קיומה של המדינה, אבל לא ביום הזיכרון.. זה יום שמוקדש לכל אחד ואחת מהנופלים

just me כתב:

ציטוט :

אני לא חושבת שצריך לחגוג את החיים ואת עצם קיומה של המדינה.

כמובן שצריך לחגוג את החיים ואת עצם קיומה של המדינה, אבל לא ביום הזיכרון.. זה יום שמוקדש לכל אחד ואחת מהנופלים

הייתה לי תגובה ארוכה ויפה ומושקעת והיא נעלמה כולה.

הכוונה הייתה שצריך, לא ביום הזה.
צריך למצוא איזשהו פיתרון ביניים לזיכרון, לדוש במוות זה לא בריא (וזה מניסיון)

חייבת לפרוק..

היית מגיע לכל אימון עם הגולף הכסופה שלך, שומע בפול ווליום My Immortal, השיר האהוב עלייך.. ו
ואו כמה שזה אבסורד,
כאילו אלוהים ישב רגל על רגל וצחק עלינו..
היית מהמם עידן. היית חזק. שאפת גבוה.
חלמת מגלן והיית מוכן לעשות הכל כדי להגיע לשם, ואכן. התקבלת בדיוק לאן שרצית.
רק אם היינו יודעים שזה יהרוס אותך.
ב-17.10.2009, יום שישי, לקחת לעצמך את החיים באמצע שמירה אחרי שאמרו לך שאתה עוזב את היחידה.
השארת את עינת, אחות שכולה, זוג הורים והמון חברים שבורים, כואבים, מתגעגעים ואוהבים.
יהי זכרך ברוך.

עומרי,
ב-10.6.2010 הייתי בשבוע שטח, אחד מיני רבים.
אחרי 3 ימים רותחים, עברו לידינו כוח של גבעתי.. ראיתי את תום ובוחניק מתחת לאלונקה.
אחרי כמה שעות ראינו בלאק-הוק, וכל לוחם/ת יודע/ת שזה מסוק של פינוי או הובלת כוחות..
אולי זה החום, השביזות ואולי זה סתם הומור גרוע, אבל המפקדת צעקה: "יופייי..... מי מת?"
אם היא רק ידעה שזה אתה שם.
ברגע ששמענו את ההודעה נעלמנו דום. איש לא זז ואף אחד לא פתח את הפה. המפקדים, ההורים שלנו, המחנכים שלנו פרצו בבכי ללא מעצורים.
זאת הפעם הראשונה שהרגשתי כמו גוזל.. שלא הבנתי מה אני אמורה לעשות, להרגיש, להגיד או לאן ללכת.
מפקד מוערך, חייל מן השורה הראשונה, חבר יקר.
נהרג ע"י חייל שלו בעת תרגיל.
עומרי והחייל היו חברים טובים מגן יבנה, מאותו חבר'ה.
יהיו זכרך ברוך.


"וזה עצוב שלהחזיר ציוד אפשר,
געגוע לא"

הצפירה היום הייתה המשמעותית ביותר שחוויתי. היה לי את מי לכאוב. רציתי להגיד לך שאני לא יכולה להירגע בגלל מה שקרה. וזה לא מצחיק יותר. תחזרי כבר ותגידי שזו הייתה בדיחה גרועה.
זה בא בגלים כאלה. פעולות בסיסיות ביומיום פתאום נהפכות בלתי נסבלות.
יש את מי שמחזק ומחבק. אבל אני רוצה את החיבוק שלך. לשנייה אחת.

כן, פעולות בסיסיות ביומיום פתאום נהפכות בלתי נסבלות.
אפילו חיבוק.
אותך אין מי שיחבק.

אוהבת וזוכרת